https://www.flickr.com/photos/nicolas510/7152370201/in/photostream/

 

מהחדר הסמוך אני שומעת מילמולים מתוקים ו… אמאאאא. מאמאאא
מתמתחת, מעירה את האיש שלי, קמה מהמיטה עם עיניים עצומות למחצה, מכינה דייסה מחליפה לאפרוח חיתול ומנסה להלביש אותו בזמן שהוא מנסה להכניס את בקבוק הדייסה לפה.

צועקת לאיש שלי שיקום כדי שלא יאחר.
הבוקר יש לו פגישה חשובה, הוא אמור לקבל דרגה וקידום בעבודה מה שאומר שאולי נקבל גם העלאת שכר ונוכל לסיים את החודש בלי שיחת נזיפה ממנהל הבנק
.

 

אני מאפסנת את האפרוח מול הטלויזיה ומזדרזת לתפוס את האמבטיה ראשונה.
חצי שעה של מירוץ כמו בכל בוקר ואנחנו כבר ברכב, נותנים נשיקה לאבא לפני שהוא חובש את הקסדה ועולה על הווספה בדרך לעבודה.
ניפנוף לשלום ואנחנו בדרך למעון בקיבוץ.
האפרוח רץ מאושר לפני, אני עוד מספיקה להחליף כמה מילים עם שתי אמהות, נשיקה וחיבוק ואני טסה לעבודה.
בדרך אני מהרהרת לי כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד בעבודה.
משעמם לי ולא כיף לי.
מציצה לצדדים, לתעלה, מגרשת מחשבות רעות
אין ברירה. אני צריכה את המשכורת הזעומה וחייבת להמשיך בשיגרה המשעממת להגיע כל בוקר לעבודה.
בסה״כ התנאים טובים והשעות מתאימות לאמא עסוקה.
מעיפה שוב מבט לצדדים… מה אני בכלל מחפשת שם
?
זורקת בוקר טוב מהורהר למאבטח בכניסה לנתב״ג, היום התמזל מזלי ומצאתי חנייה קרובה.
10 דקות של צעידה, חם לי והחום הזה שלי תחילת הקיץ לא עושה לי טוב
.
 עם כל הכאב, החלטנושהקיץ לא נצא לחופשה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
בתוך תוכי אני עדיין מקווה שאולי בכל זאת נמצא משהו זול באחד הקיבוצים, פינת ליטוף, בריכה… רק לשבור קצת את השיגרה
.
 אני עוטה על פני את המסכה, נכנסת לסניף, בוקר טוב. מפזרת חיוכים ומעיפה מבט לשעון.
עשר דקות לפתיחת הסניף. יודעת שזה הזמן לשתות כוס מים ולנשום כי עד סוף היום לא תהיה עוד הזדמנות.
עוד מבט לכיוון השעון… שיחת הטלפון הקבועה של הבוקר היתה אמורה כבר להגיע לפני חמש דקות.
הלקוחות מתחילים להיכנס, שיחות בוקר קלילות נשמעות מכל עבר
לקוחה מבקשת באט תאילנדי כי הטיסה בעוד שלוש שעות והיא ממש מתרגשת, אני מעיפה עוד מבט לשעון ומסבירה לה בחיוך שהיתה אמורה להזמין מראש ואין לנו את המטבע המבוקש. היא כועסת ואני… מוטרדת.
אני מנסה להרגיע אותה ולהסביר שהיא יכולה לרכוש דולרים ולהמיר בתאילנד למטבע המקומי. היא מתעקשת שהיא רוצה עכשיו!  וצועקת עלי שהיא תתלונן למנהל.
היא לא יודעת שאני ממש שמחה שהוא זה שיצטרך להתמודד איתה ומנסה להתקשר לאיש שלי
.

אין תשובה. מועברת לתא הקולי.

 

השעה 09:10 – אני מאד מאד מוטרדת. מתקשרת למשרד שלו. אין תשובה.
השעה 09:15 – אני מתקשרת לחבר שעובד איתו ולא מצליחה להתחמק מהקול המהסס שלו, 
 "לא ראיתי אותו היום. אחפש אותו ואמסור לו להתקשר אלייך"
.
09:20 – מנסה שוב את הטלפון שלו. מועברת לתא קולי.
9:50 – מתקשרת למשרד המנהל שלו- "לא. הוא לא הגיע לפגישה".
9:51 – שוב תא קולי. לאן לעזאזל הוא נעלם. הוא יודע שאני שונאת שהוא לא מעדכן מה קורה.
10:10 – שיחה לחבר- "אף אחד לא ראה אותו הבוקר. אולי הוא בסיור בין המבנים. אני בודק מה קורה ונהיה בקשר".
10:30 – המנהל שלי רואה שאני לא מתפקדת ומציע להתקשר לבתי חולים.
"מה פתאום בית חולים ?"
אני מציעה שנחכה עוד קצת, לא רוצה בושות. הוא בטח שקוע בעבודה ושכח ליצור קשר
.
11:15 – הבטן מתהפכת לי. אני מנסה להתרכז בעבודה אבל הראש במקום אחר.
11:20 – המנהל שלרוב הוא איש רגזן מביא לי כוס מים, "את חיוורת. תירגעי. הכל יהיה בסדר".
11:30 – "את תמשיכי לקבל לקוחות אנחנו מתחילים סבב טלפונים למשטרה ולבתי חולים." 
12:15 – הטלפון מצלצל ועל הצג מופיע השם של חמתי.
 

https://www.flickr.com/photos/nicolas510/7152370201/in/photostream/
https://www.flickr.com/photos/nicolas510/7152370201/in/photostream/

בום. אגרוף בבטן.
הבטן מתכווצת , הכל מסביבי מסתחרר. אני מושיטה יד ומחפשת משהו להיאחז בו.
מנסה להגיע לכסא אבל הרגליים בוגדות בי ואני מועדת בדרך אליו.
 
חברה עוזרת לי להתיישב.
בחלל נשמעת צווחת יללה איומה. כולם עוצרים ומסתכלים עלי. זאת אני שצווחה?
ידעתי! ידעתי! זה כל מה שהצלחתי להגיד.
 

 

 
נגישות