אני אני אני ורק אני

 

לפעמים נדמה לי שהמתבגרים מבלים חלק ניכר מזמנם,  בלחשוב ולראות רק את עצמם.
השלב הזה, של "האני" שלהם, הוא שלב מתיש ומתסכל.
מנקודת המבט שלהם, רק הם קיימים.

אני אני אני ורק אני
אני אני אני ורק אני

הם מרוכזים בעצמם. מצפים שנתעלם מהאחים, שנקדיש להם את כל תשומת הלב ונציב אותם במרכז. תמיד.
זה מרגיש לפעמים כאילו הם לא מודעים לסביבה. אבל במציאות, הסנסורים שלהם עובדים קשה והם קולטים הכל.
הם במאבק תמידי להדגיש כמה הרצונות שלהם חשובים יותר מאלה של אחרים.
רוב הזמן זה מרגיש לנו ההורים, כאילו הם חיים בפלנטה משלהם, מנותקים מכל מה שקורה כאן ועכשיו
ובטוחים שתפקידנו הבלעדי הוא פשוט לרצות אותם.

הם תמיד צודקים.
הם יודעים יותר טוב.
אנחנו לא מבינים כלום.
הזמנים השתנו ואנחנו נשארנו שם מאחור.
כל שיחת חולין הופכת להתנצחות מתישה
ובכל ויכוח, המילה האחרונה חייבת להיות שלהם. תמיד.
נשמע מוכר?

המשימה - להיות זה שאומר את המילה האחרונה
המשימה – להיות זה שאומר את המילה האחרונה

לפעמים אנחנו מרגשים שתפקידנו כהורים, מסתכם בלספק את הגחמות שלהם.
בפועל, המתבגרים שלנו פשוט דורשים לעצמם עוד רגע (בד"כ הרגע הזה נמשך מס' שנים), שבו יוכלו להישאר פשוט ילדים,
להתמקד רק בבעיות שלהם בלי לדאוג לרגשות או רצונות של אחרים (בעיקר שלנו ההורים). 
זה מתיש. לפעמים אנחנו מייחלים שהם יהיו עסוקים מכדי לדבר איתנו.
היו ימים שמצאתי את עצמי מקווה לכמה דקות של שקט. מתהלכת על חבל דק כי מצד אחד חשוב לי להישאר מעורבת,
להתעניין, להשאיר ערוץ תקשורת פתוח ביננו.
ומצד שני….
כל שיחה שהתחילה בכוונה טובה, יכלה להסתיים במריבה שבסופה אני ממש לא מבינה, מה בדיוק קרה. 
(ובכך לגמרי מצדיקה את הנוסח הקבוע שלהם- "את לא מבינה").

אז מה אם היתה לנו כוונה טובה?
אז מה אם היתה לנו כוונה טובה?

יש גם את הצד שלנו, כהורים, צד שמוסיף אש למדורה כי אנחנו, עם זכרונות הילדות והטבעות העבר שלנו, 
גם עסוקים ב"אני". שלנו.
בהתחלה, לקחתי ללב כל התפרצות. כל משבר שעברו, כל מילה צינית שזרקו לכיווני.
נעלבתי. עד עמקי נישמתי.
איך יכול להיות שאני כל כך מתאמצת, ממש הופכת עולמות כדי שיהיה להם טוב והם?
אף פעם לא מרוצים!
הייתי מתוסכלת מאד.
היו פעמים שויתרתי על עצמי. עשיתי את כל המאמצים לרצות אותם והם לא העריכו ולא הפסיקו להתלונן.
הרגשתי שאין דבר שאעשה שיהיה מספיק טוב. 

יום אחד, במהלך עוד ויכוח מתיש, נזרקו לעברי מילים לא נעימות. מילים שהפתיעו אותי.
נעלבתי. הבטן התהפכה לי. הרגשתי איך הדמעות מטפסות מהבטן ונתקעות בגרון.
זה היה רגע מייאש. לא הצלחתי לראות איך ממשיכים מפה הלאה. איך אני מסוגלת לסלוח.
הפסקתי להגיב. לא בגלל שהתכוונתי להקשיב, פשוט לא היה לי כוח להמשיך להתווכח.
נגמרה לי הסבלנות. הרגשתי ממש באפיסת כוחות. אז החלטתי לצאת מהמשחק.
החלטתי להפסיק את הפינג פונג של הויכוח הבלתי נגמר ביננו ולשתוק.

ישבתי והבטתי עלינו מהצד, תוהה ביני לבין עצמי מתי ואם בכלל זה ייגמר.
איך יכול להיות שנכשלתי כל כך בחינוך?

אחרי מספר ימים, כשנרגעתי קצת ואחרי שניהלתי ביני לבין עצמי שיחות ושאלתי שאלות קשות, נפל האסימון.
זה בכלל לא קשור אלי. זה לא אישי נגדי.
בתוך תוכם מתחוללת סערה לא פשוטה. הנפש סוערת, מחפשת את הכיוון הנכון, לא מוצאת מנוחה, וזה בכלל לא קשור אלי.
זה לא משנה אם עשיתי מה שצריך או לא.
אם עמדתי בציפיות. אם אמרתי את כל הדברים הנכונים.
זה יכול להיות משהו שהמורה אמרה, עומס בלימודים, חברים שהרגיזו, אהבה נכזבת או אפילו חוסר איזון הורמונלי המוכר בגיל הזה.

לקח לי זמן להפסיק להתעסק ב"אני" שלי מול המתבגרים.
הבנתי שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה לכן אין פה "אני". זה בכלל לא קשור אלי.

ואז גם החלטתי. אני נמצאת פה לספוג. אני מסכימה ומאפשרת את זה כי זה המקום הבטוח שלהם.
המקום שבו אפשר לפרוק את כל הרגשות גם אם עדיין לא יודעים איך לעשות את זה בלי לפגוע באחר.
רק חוק אחד יש לי – זה לא אומר שמותר להתייחס בחוסר כבוד, להתחצף או להעליב.

זה היה רגע של שינוי משמעותי עבורי. ושינוי עצום ביחסים שלי עם המתבגרים.
מאותו רגע הפסקתי להיעלב. אני כבר לא לוקחת את ההתנהגות שלהם באופן אישי.
ומאז הכל יותר פשוט. הויכוחים הרבה פחות סוערים. אני לא לוקחת ללב.
לא מסתובבת ימים שלמים עם הכעס. והסערה חולפת כמו שהגיעה.

♥ טיפ קטן ממני –
 בהתחלה קצת קשה ליישם.
אז קחו פתקיות קטנות, תרשמו עליהם "זה לא אישי"
ופזרו תזכורות בכל הבית. על המחשב, על המראה, על המקרר.
זה עובד!

פזרו בבית פתק - זה לא אישי
פזרו בבית פתק – זה לא אישי

ותזכרו – לפעמים, למרות שהם יכחישו… כל מה שהם צריכים זה פשוט חיבוק.

נסו את זה בבית ותחזרו לספר 🙂
מוזמנים לשתף אותי פה בתגובות, ספרו אם אימצתם את הגישה ואיזה שינוי התרחש בבית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נגישות