התקף חרדה

מה מרגישים בזמן התקף חרדה?


גיליתי בשנת 2008, כשאני לבדי בעיר זרה

אני מותשת. כל מה שאני רוצה זה רק לעצום עיניים.
לא לחשוב. לא לדאוג. לא לדבר עם אף אחד. 
לדמיין שהוא שם על המסלול, מדווש ומתחרה, כמו כולם.
הרי לזה התכוננו 4 שנים. מגיע לו ולנו קצת הנאה, קצת שלווה.
4 שנים של אימונים אמורות להסתיים על הפודיום, עם מדליה ביד
ולא במיטה בבית החולים.

אחות סינית קטנטונת וחייכנית מציעה את המיטה במצעים
לבנים מגוהצים וריחניים, ממלמלת משהו בסינית ויוצאת מהחדר.

אני נשכבת, מניחה את הראש.
רק לכמה דקות. לאגור טיפה כוח.
עוצמת עיניים אבל מרגישה שאני נחנקת.
גוש מעיק מתמקם לו בתחתית הגרון וחוסם את קנה הנשימה.
אני מנסה לקחת נשימה עמוקה, אבל אין לי אויר.

מה מרגישים בזמן התקף חרדה
https://www.tumblr.com/login?redirect_to=%2Flikes


אולי הוא ייעלם אם אצליח להשתעל?

מכחכחת בגרון בניסיונות לשחרר את הגוש שתקוע שם. חוסם לי את האויר.
נשימה עמוקה, זה כל מה שאני צריכה.
אני מנסה לשאוף אויר אבל לא מצליחה. אני נחנקת.

אני מזנקת מהמיטה ורצה החוצה, לחצר הפתוחה. 
מרימה את העיניים ומביטה למעלה. לשמיים. פותחת נתיב לאויר.
דמעות חמימות זולגות לי על הלחיים וכאילו סוחפות איתן החוצה את המועקה.
יש אויר. אני מצליחה לנשום.

מיליון מחשבות מתרוצצות לי בראש.
לאורך כל היום אני מוקפת באנשים, חברי המשלחת הפארלימפית,
רופא הנבחרת, מנהלי המשלחת, המאמן, הספורטאים,
כולם דואגים, מזועזעים ולי אין זמן לחשוב, אני צריכה לחייך ולהרגיע שיהיה בסדר. 
ואז כשמתחיל להחשיך ומגיע הלילה, הבדידות מזדחלת לתוך הלב, משתלטת. מעיקה. מחלישה.
מה אנחנו עושים פה? שוב בבית חולים. שוב באותה סיטואציה.
הוא לא בהכרה מלאה, אין לי עם מי לדבר, אין מי שיחבק אותי
ויבטיח שיהיה בסדר. מרגישה שאני משתגעת.
אני בודדה ורק רוצה את השיגרה שלנו בחזרה. רוצה הביתה. לילדים.

אני שותה קצת מים וחוזרת לחדר.
מציצה לכיוונו. הוא ישן. לא כואב לו. לא עכשיו.

לאט לאט, בלי תנועות מיותרות, אני נשכבת במיטה.
הראש שוקע בכרית הרכה אבל השלווה שאני זקוקה לה כל כך, לא מגיעה.
חייבת לעצום עיניים. רק לכמה דקות.
אבל היא חוזרת, תחושת המחנק.
הגוש מטפס לו למעלה, מתגלגל במעלה הבטן דרך בית החזה ומתמקם בתחתית הגרון.

אני מתרוממת במהירות, מבוהלת, מבולבלת.
מנסה לנשום. לשאוף אויר.
החדר מסתחרר מסביבי, הבטן מתכווצת לי וכאילו זה לא מספיק, מגיעה בחילה חזקה.

בקושי בקושי מגיעה לשירותים, מסיטה במהירות את הדלת, רוכנת אל הכיור המבריק,
פותחת את ברז המים הקרים, מרטיבה את השיער ושוטפת את הפנים. שוב ושוב ושוב.

אני לא מרימה את הראש. מתחמקת מהמראה. לא מסוגלת לראות את עצמי.
כל כך פוחדת מהעיניים האדומות שיציצו אלי משם. פוחדת מהמבט. מהדמעות.
את מי אפגוש כשאציץ בה? אין לי כוחות להתמודד איתה כרגע.
מה קורה פה?
למה אני נחנקת?
למה אין לי אויר?
מה זה הגוש הזה בגרון שמופיע בכל פעם שאני מנסה לישון?
יכול להיות שאני עוברת התקף חרדה?

אולי אצא שוב החוצה? לשאוף קצת אויר צח.
אבל שם בחוץ, מחכה לי הלילה של בייג'ין,  הוא יכול להציע לי רק אויר דחוס ולחות דביקה.
אגלי זיעה מתגלגלים לי על הגב, החולצה נדבקת לגוף ואני רק עומדת שם. בוהה.
לא חוזרת לחדר. לא מסוגלת.

אני מציצה בשעון, השעה בארץ סבירה ואני מחליטה להתעלם מחשבון הטלפון
שמחכה לנו ולהתקשר הביתה.
הלב שלי מתפוצץ מגעגועים לילדים. צריכה רק לשמוע את הקול שלהם. לדעת שהם שם.
מחזיקים מעמד.
את חייבת להשתלט על הרעד שבקול.
מתחננת לעצמי; אל תישברי עכשיו.
את חייבת להיות חזקה, הם זקוקים לך.

הם דואגים. מאד. מוקפים בסבתות דואגות ובתקשורת שניזונה משמועות.
שואלים מתי נחזור. מנסים להאמין לי שהכל בסדר, הם בטוחים שאבא מת ואני,
מבטיחה להם שהוא חי. פצוע אבל חי.
השיחה הזאת, שכל כך חיכיתי לה הסתיימה. בניתי עליה שתיתן לי את האויר שאני כל כך זקוקה לו אבל במקום זה, אני דואגת יותר ועצובה.
הפעם הם גדולים יותר ועדיין כל כך צעירים, לא הגיוני שבגילם הם צריכים להתמודד עם כאלה דברים.
אני יודעת שכשנחזור הביתה, לא רק הוא יצטרך להשתקם. לא רק אני.
הפעם צריך לאסוף ולחבר מחדש רסיסים קטנטנים של עוד 3 ילדים.
מיליון מחשבות מתרוצצות לי בראש. אני עייפה.
אוספת את עצמי, חוזרת פנימה. לחדר הממוזג.
מלטפת אותו. נוגעת בו. בודקת שלא קר לו.
הוא ישן. רגוע. עדיין לא ממש יודע מה מצפה לו כשיתעורר.

ההבנה מחלחלת ולאט לאט אני מבינה-
אני עוברת התקף חרדה.
אבל, אני כל כך מותשת. רוצה רק להניח את הראש.

רק לכמה דקות. לאגור טיפה כוח.
אין ברירה ולכן הלילה אשן בישיבה. אין לי ברירה.
עוצמת עיניים ושוב הוא חוזר. הגוש בגרון.

איזה ייאוש. בא לי לצרוח: למה? למה?
לא מספיקה פעם אחת?
כמה עוד אפשר?
מאיפה אני אמורה לשאוב כוח להתמודד שוב עם כל החרא הזה?

אני נזכרת שבתיק מונח לו בקבוקון קטן של תערובת צמחים מרגיעה,
שדאגתי לקנות מראש כי, מצחיק, ממש פחדתי מהטיסה אבל לרגע
לא חשבתי שאזדקק לו כדי להתמודד עם התקף חרדה.
שואבת כמה טיפות בפפיטה ומטפטפת על הלשון.
אני מחכה, אבל כלום לא קורה.

מסתכלת על הבקבוק, אוחזת בו חזק כאילו שהוא זה שיזרוק לי חבל הצלה, דחף לא ברור משתלט עלי ובלי לחשוב פעמיים, אני שופכת את כל תוכן הבקבוק ישר לגרון, מנסה להמיס את הגוש, לפתוח נתיב לאויר.
אני מצמידה אלי את הבקבוק, מתפללת שזה יעבוד, שאצליח ללכת לישון.
ופתאום, כמו תרופת קסם, כאילו מישהו פשוט לחץ על הכפתור הנכון,
הדמעות שהחנקתי עד עכשיו ואיפשרתי להן לזלוג רק מדי פעם לאט לאט, בדממה,
מתחלפות בבכי שמתפרץ בלי שליטה. בלי להתחשב בהחלטה שלי להיות חזקה.

אני מנסה לשלוט ביללות שיוצאות מהבטן, להשתיק אותן.
לא איכפת להן שהזמן לא מתאים. שלילה ושקט וכולם ישנים.
החרדה פה בגדול. הפחד מהעתיד ומהקושי המוכר כל כך ששוב מחכה
והבכי, הוא פשוט מודיע לי- את לא שולטת בכלום.

את רק כלי במשחק החיים.
תתמודדי.

מה מרגישים בזמן התקף חרדה
https://www.tumblr.com/login?redirect_to=%2Flikes

 

 

2 מחשבות על “מה מרגישים בזמן התקף חרדה?”

  1. ענבל שראל

    וואו, יפית. 😔. חיבוק מכאן❤️. המילים שלך נכנסות לי מתחת לעור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נגישות