תעצרו את הרכבת! אני רוצה לרדת

גם לך מרגיש לפעמים שהחיים הם כמו רכבת שדוהרת ללא מעצורים?

מדי פעם בא לי פשוט לעצור הכל. מבקשת לעצמי רק יום אחד של שלווה. יום אחד. מה כבר ביקשתי?

בלי לג'נגל בין העבודה לילדים ולבית.
לסיים פרוייקט גדול בעבודה, לבשל, לסדר, לזכור להזכיר להם את כל מה שצריך,
לטפל בביטוח וגם בתור לקופת החולים, להתקשר לשלם תשלומי הורים, להסיע את הילדה לחברה
ולהקפיץ שנייה את המתבגר לחוג.
להכין ארוחת ערב, לקפל כביסה, שוב הסעות, הפעם חזרה.
וברקע כל הזמן לחשוב, מה שכחתי? 
מה אני צריכה לעשות מחר?

הרבה פעמים, תוך כדי המירוץ המטורף הזה של החיים, בלי לשים לב, אנחנו מצרפות את הילדים לרכבת הדוהרת במהירות בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים. אם זה מה שהם רוצים.
אין זמן. זה עכשיו או לעולם לא.

אנחנו משתפות פעולה עם הנורמות החברתיות והמסלול כמעט תמיד ברור מראש.

חייבים להשקיע בלימודים, להיות הכי טובים ולהצטיין בכמה שיותר דברים.
כל תחביב הופך מיד לחוג שדורש השקעה, נחישות, השתתפות והישגים בתחרויות במחשבה שאם לא נכין
אותם 
בגיל צעיר, איך הם יסתדרו כשיהיו בוגרים?

ואחרי ששורדים את הלחץ בתיכון והמירוץ אחרי הציונים בבגרויות מתגייסים לצבא
ומיד מוצבת מטרה ברורה, לשרת בתפקיד יוקרתי וחשוב, כזה שיתרום וישמש מקפצה למקצוע טוב בעתיד.

סוף סוף מסיימים עם המסגרות הנוקשות, החוקים והכללים, כבר רואים את הטיול הגדול באופק,
אבל אז יהיה תמיד מי שיזכיר שהשעון מתקתק וצריך למהר להירשם ללימודים גבוהים
כי אחרת, נפספס מקום עבודה מעולה.
אם נודה באמת, בד"כ זה יהיה מקום שעובדים בו שעות על גבי שעות, נתונים ללחץ מתמיד, לעמידה בזמנים, ביקורות והערכות מנהלים ובינתיים, מפספסים את חוויות החיים.
כל זה רק כדי שיתאפשר להתחייב למשכנתא מפלצתית שמשועבדים לה חלק ניכר מהחיים.
 

עם יד על הלב

כמה מאיתנו עוסקים היום ולו במעט במה שעשינו בצבא?
אצל כמה מאיתנו תעודת הבגרות המצויינת או התואר הראשון הובילו למשרת החלומות שלנו?

אנחנו רוצים את הכי טוב עבור הילדים שלנו.
רוצים שיצליחו בחיים, שיתפרנסו בכבוד, שיוכלו להרשות לעצמם לרכוש דירה, לנסוע לחו"ל, לחיות ברווחה.

אבל אם יהיה להם ממוצע של 70 או 80 בתעודה, זה בהכרח אומר שהם לא יצליחו בחיים?
האם הציונים או התפקיד בצבא משקפים את היכולות שלהם? את האנשים הנפלאים שהם?
ומי אמר שזה המסלול הנכון? מה מבטיח לנו שלא יהיו באמפרים בדרך?

תעצרו את הרכבת! אני רוצה לרדת

לפני תאונת הדרכים של האיש שלי, שנינו היינו בתחילת המירוץ המטורף שכולל קריירה, בית ומשפחה.
המסלול שלנו היה ברור (ככה חשבנו). ידענו מה אנחנו רוצים ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להשיג את זה.

התאונה שיבשה לנו את המסלול ובדרך גם הפרופורציות שלנו השתנו.

אחרי השיקום הארוך, תאונה נוספת ועוד שיקום – לא נותרה לנו ברירה ויצאנו מהמרוץ.
אלה היו רגעים מייאשים, לעמוד ולהביט מהצד, בלי לדעת מה הכיוון הנכון ואיך ממשיכים מפה.
הרכבת המשיכה לדהור בלעדינו. החיים שלנו נעצרו והרגשנו שאין לנו סיכוי לחזור, להשלים את כל מה שפיספסנו ולהצליח לעמוד בקצב.


תעצרו את הרכבת! אני רוצה לרדת
תעצרו את הרכבת! אני רוצה לרדת



הרכבת עזבה את תחנת חיינו, התרחקה מאיתנו ואיתה התרחק גם הרעש.

לאט לאט התנחל בליבנו שקט נעים, הקיף אותנו מכל הכיוונים ופינה לנו זמן להקשיב לרחשי הלב

הוא התחיל ללמוד ולעבוד בעבודה שלא דרשה שעות רבות מחוץ לבית כמו בתפקידו הקודם.
אני עזבתי את העבודה והתמסרתי לשיקום המשפחה.
במהלך השנים למדנו, עבדנו וגידלנו ילדים אבל הכל תמיד בקצב שלנו. ברכבת שאנחנו משתדלים לשלוט
בקצב ההתקדמות שלה.

בכל הזמן הזה, מסביבנו ממשיך רעש הרכבות הדוהרות.
יש פעמים שזה מבלבל, מוציא מאיזון ואנחנו נסחפים לקצב יותר מהיר.
עם זאת, רוב הזמן אנחנו משתדלים 
להישאר על הרכבת האיטית והשקטה שלנו.

החלטנו לא להאיץ בילדים להיות הכי מוצלחים.
יותר חשוב לנו שיהנו מהדרך ולא יפספסו את הדברים הנפלאים רק כי הם מתרכזים בתוצאה.
הרי בכל רגע משהו יכול להשתבש או סתם להשתנות ולכן התוצאה לגמרי לא תלויה בהם.

ציון גבוה זה נפלא כי זה אומר שהתאמצו, השקיעו ולמדו.
ציון נמוך לא מעיד עליהם דבר (רק שאינם שולטים בחומר ואת זה אפשר תמיד לתקן).
הצטיינות מטפחת את האגו אבל לא ממש תורמת לחייהם אם הם עצמם אינם מאושרים.
אנחנו מעודדים אותם ללמוד לחוש אושר אמיתי כאן ועכשיו. אושר פנימי שאינו תלוי בדבר.

משבר בחיים מאלץ אותנו לעצור את הרכבת. וזה רגע קשה ומורכב.
אפשר לנסות להילחם ולהתנגד לעצירה, בד"כ זה לא עוזר אלא בעיקר סוחט מאיתנו אנרגיה שאנחנו זקוקים לה להתמודדות וריפוי הנפש.

מה אפשר לעשות?

אפשר להחליט שזה בסדר לעצור לרגע, בלי בהלה, בלי לחץ, לזמן מוגבל.
העצירה מאפשרת לנו זמן לחשיבה. זמן להתרחק ולבדוק מה אנחנו באמת רוצים.

לשאול שאלות, לחקור ובעיקר להתחבר לעצמנו.

נכון, לא תמיד התחושות מגיעות בעקבות משבר או מקרה מסוים, לפעמים זו הרגשה
שפשוט נמצאת שם. עמוק בבטן.

אם את מרגישה שהרכבת שלך מתחילה להאיץ ואת חוששת לאבד שליטה,
אפשר כבר עכשיו להחליט לעצור רגע. כן. סתם ככה באמצע החיים.
קחי לך פסק זמן, תקיפי את עצמך בשקט, תתמקדי, תשאלי את עצמך שאלות, תחקרי ותבדקי –
אולי מרוב מהירות הרכבת סטתה מהמסלול?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נגישות